מגבלה היא לא קיר – היא שער

ורד אבנעים מאמנת לראות אחרת

צילום: יואב דודקביץ

העולם יכול להיראות לפתע כמו שדה מוקשים של אתגרים וחוסר ביטחון, במיוחד כשהילד או הילדה שלך שונים מאחרים או מקבלים אבחנה רפואית. אבל אני רוצה לספר לך על מפה אחרת לגמרי – מפה שגיליתי בעקבות נשים כמו ורד אבנעים, שמובילות את הדרך להוכיח שהשוני או המגבלות הם רק נקודת ההתחלה.

ילדה שקטה, מגרש רועש

"כילדה, ללימודים פחות התחברתי, אבל על המגרש מצאתי את עצמי." הספורט שינה עבור ורד את כל התמונה. היום, כרכזת ספורט פראלימפי מחוז דרום ועוזרת מאמן נבחרת ישראל נשים לשעבר בענף הכדור שער, ורד מובילה עשרות בני נוער עם צרכים מיוחדים, נכות פיזית או לקות ראייתית להאמין בעצמם - והיא רוצה שכל ילד וילדה יגלו את הכוח הייחודי שלהם.

ורד לא התחילה עם חלומות גדולים. בגיל 9 היא נרשמה לחוג טניס, מתעקשת להצטרף למרות שכל המשתתפים היו בנים. "אמרתי לאמא שלי, 'פה אני אסתדר,'" היא נזכרת בחיוך. משם היא עברה לכדורעף והפכה למאמנת בגיל צעיר. 

ואז, כמעט במקרה, נתקלה בספורט הפראלימפי שהפך עבורה להרבה יותר ממשחק. "נסעתי לתל אביב לראות משחק כדורשער של נבחרת ישראל נשים והתאהבתי," היא מספרת. "היה שם משהו כל כך חזק – אנשים צעירים שמשחקים עם כל הלב, בלי תירוצים, בלי גבולות."

טוקיו, פריז, באר שבע

היא לא הסתפקה בצפייה. ורד חזרה לבאר שבע, הקימה קבוצות כדורשער משלה, והתחילה לבנות קהילה. "בהתחלה היו שלושה-ארבעה שחקנים בקבוצה אחת," היא נזכרת, "היום יש לנו קבוצות בכל הגילאים לכל סוגי המגבלות".

נקודת ציון חשובה, ורד שימשה כעוזרת מאמן נבחרת ישראל בטוקיו 2020 ובמשחקים בפריז, הנבחרת חזרה עם מדלית כסף כשורד משדרת את המשחקים בהתרגשות גדולה בערוץ הספורט. ענף הכדורשער הינו ענף שבו משתתפים עם לקויות ראייה משחקים עם כדור מצלצל כשכולם עם כיסוי עיניים כדי להשוות תנאים. 

הספורט הפראלימפי מבחינתה הוא סמל של עוצמה שהיא רוצה להעביר לכל אדם באשר הוא. "הכדורשער הוא לא רק משחק," היא אומרת. "זה שיעור לחיים – לומדים להקשיב, לסמוך על עצמך, לסמוך על הקבוצה ולהילחם על כל נקודה ביחד. ראיתי שם אנשים ששינו את כל מה שחשבתי על החיים עם אתגרים שונים."

אנשים שקורעים את המגבלה

"יש לנו שחיינית פראלימפית מדהימה בשם אחינועם, בת 25 שרופאים אמרו לה שהיא הגיעה לקצה היכולת שלה מבחינת השיקום ולא תוכל עוד להתקדם," היא משתפת. "אבל לשמחתי זה לא עצר בעדה והיום היא שוחה, רוכבת על אופניים, ואפילו עוזרת לאמן שחיינים צעירים עם צרכים מיוחדים. זה לא רק ספורט – זה להוכיח לעולם שכל אדם יכול." ספורטאית נוספת בשם אורלי, קטועת רגל, מוצאת בענף אופני היד כוח להתמודד עם תקופות לא פשוטות. דרך הספורט היא מתחזקת, מאמינה בעצמה ומוכיחה לעצמה ולסביבה שאין דבר בלתי אפשרי.

דוגמא נוספת לספורטאית פורצת גבולות הינה ליהיא בן דויד, מדליסטית פראלימפית בנבחרת ישראל בענף הכדורשער, שמלבד היותה מהשחקניות המובילות בעולם, מעבירה את הניסיון והידע שלה הלאה כמאמנת בקבוצת באר שבע ומגדלת דור חדש וצעיר של ספורטאים ללא הבדל מין או מגבלה.

יותר מסתם משחק

אישית, אני יודעת בדיוק על מה ורד מדברת. לפני מספר שנים פנה אלי פרופסור שייקה הוצלר ממכון וינגייט בבקשה להשתתף במחקר על השפעות הספורט הפראלימפי על חיי אנשים עם מוגבלויות. הצטרפתי בשמחה, כי הסיפור שלי דומה להפליא לסיפורים שוורד רואה יום-יום.

חליתי כשהייתי נערה, אבל למגרש הגעתי כשהייתי בת יותר משלושים, מרוסקת נפשית ופיזית. מה שקרה אחר כך היה מהפך בקצב שלא דמיינתי – מה ששום טיפול נפשי או פיזיותרפיה לא הצליחו לעשות, הספורט עשה תוך חודשים ספורים.

כשעליתי לראשונה למגרש, למדתי על הכוח האדיר שנותן לי דווקא כיסא הגלגלים. כוח לראות איך הכיסא מוביל אותי לניצחונות. המיקוד שלי עבר מהשוני והנכות שלי לאינסטינקטים, לתשוקות, ליכולות. גיליתי שיש לי לב של ספורטאית ונשאבתי חזק לספורט תחרותי – שיחקתי יותר משבע שנים בענף רוגבי כיסאות גלגלים, ענף יחודי שנוצר עבור אנשים עם מגבלה ברגלים ובידיים - קוואדים. שם פשוט מצאתי את הקול האמיתי שלי.

כשהכוח הפנימי מדבר

"כשאני רואה אותם מתרוממים – פיזית ונפשית – אני מבינה למה אני פה," ורד אומרת, והעיניים שלה נוצצות.

ורד עצמה היא ההוכחה הכי טובה לעוצמת השפעת הספורט על כולנו. "הספורט נתן לי ביטחון כשהייתי ילדה שקטה שלא מצאה את עצמה," היא נזכרת. "בבית הספר לא ממש הסתדרתי, אבל על המגרש הרגשתי שאני יכולה לעשות הכל. זה מה שמוביל אותי כל החיים."

המסר האמיתי להורים 

יש משהו בספורט פראלימפי שמלמד לא רק לחיות, אלא למצוא את הקול הייחודי שלך מתוך ההמון ולהוביל אחרים. אמנם לא כל ילד או ילדה ירצו או יוכלו להיות אלופים פראלימפיים, וזה בסדר גמור – הספורט הוא כלי ולא מטרה.

וכמו שוורד אומרת בפשטות: "אם אני יכולה, כל אחד ואחת יכולים. צריך לנסות – אף אחד לא חייב להיות אלוף אולימפי, מספיק לתת לעצמך הזדמנות ואתה תצליח."

לא צריך מחר לרוץ מרתון או להצטרף לנבחרת הלאומית – הילדים והילדות צריכים להרגיש את מה שוורד הרגישה כשהחזיקה מחבט טניס ביד, או כששמעה את הכדור המצלצל לראשונה. בכל ילד וילדה יש משהו חזק, ומגיע להם מקום מבלי להוכיח כלום לאף אחד חוץ מלעצמם. "בסוף, זה לא רק ספורט," ורד מסכמת, "זה להאמין שאת שווה, שיש לך את היכולת – וזה משהו שכל אחד ואחת מאיתנו מסוגלים לעשות."

אבל מבחינתי, השאלה האמיתית אינה מה הילדים שלנו יכולים לעשות – אלא מה אנחנו יכולים לעזור להם לגלות על עצמם, ללא קשר לשוני שלהם. צעד קטן על המגרש, אחיזה בכדור הם למעשה צעד להפנמה שהשוני או המגבלה הם למעשה נקודת הפתיחה לכוח ייחודי.

בתקווה שמכתב זה ייגע בלבך כפי שסיפורה של וורד נגע בלבי, דיאנה