המסע המופלא של שרה מייסנברג
- דיאנה שניר
- Mar 8
- 4 min read
איך שחקנית לקרוס אמריקאית מצאה בישראל בית, קהילה ושליחות.
מאת: דיאנה שנייר
לפעמים סיפור ספורט מתחיל במדליה ולפעמים בחלום אולימפי.
הסיפור של שרה מתחיל דווקא במקום אחר לגמרי.
באנרגיה שלא נתנה לה מנוחה.
כילדה היא הרגישה שמשהו בתוכה עובד בעוצמה גבוהה יותר. רק שנים אחר כך היא הבינה למה.
“יש לי חרדה,” היא מספרת היום בכנות. “רק לפני שנתיים גיליתי שזה מה שיש לי. אבל כשהייתי צעירה לא ידעתי לתת לזה שם. הספורט היה הדרך שלי לשחרר את כל האנרגיה שיש לי בגוף.”
היא הייתה ביישנית, לא ילדה שממהרת להיות במרכז.
אבל על המגרש קרה משהו אחר.
“דרך הספורט למדתי להיפתח. לדבר עם אנשים. להיות חלק מקבוצה.”
וכך, בלי תוכנית מסודרת הספורט הפך לשפה שלה בעולם.
הדרך המפתיעה לנבחרת ישראל
שרה גדלה בארצות הברית בבית שבו תנועה הייתה חלק מהחיים. אביה רץ ושיחק רוגבי, וההורים עודדו אותה לעשות ספורט מגיל צעיר.
אבל למרות האהבה הגדולה היא לא באמת חשבה שאפשר לבנות מזה חיים.
היא למדה ביולוגיה ובריאות הציבור, המשיכה לתואר נוסף, ואפילו עבדה במערכת הבריאות.
“כל החיים אהבתי ספורט,” היא אומרת, “אבל לא ידעתי שיש דרך לעבוד בזה.”
ואז הגיע טלפון ששינה את המסלול.
בשנת 2012 התחילו להקים את נבחרת ישראל לנשים בלקרוס – ענף פופולרי בארצות הברית, אך כמעט לא קיים בארץ. המטרה הייתה למצוא שחקניות יהודיות מרחבי העולם.
שרה הצטרפה ברצון.
שנה לאחר מכן כבר מצאה את עצמה עושה עלייה רק כדי לשחק.
היא הגיעה לישראל לשבוע אחד בלבד, קיבלה תעודת זהות, התאמנה עם הנבחרת — וטסה לאליפות העולם בקנדה.
הנבחרת סיימה במקום התשיעי מתוך כ-17 מדינות. עבור שרה התוצאה לא הייתה הדבר החשוב באמת.
זו הייתה ההתחלה של קשר עמוק עם הארץ.
מה שקרה באשקלון שינה את הכל
אחרי האליפות היא חזרה לארצות הברית כדי לסיים את הלימודים.
אבל משהו כבר השתנה.
ב-2015 היא חזרה לישראל לשלושה חודשים של אימונים עם הנבחרת כל הקבוצה עברה לגור באשקלון.
הימים התחילו באימונים והמשיכו בהדרכת ילדים ונערות בספורט.
שם קרה רגע שהפך את הכל לברור.
“זו הייתה הפעם הראשונה שאימנתי,” היא נזכרת. “והיה לי כל כך הרבה כיף. פשוט הבנתי כמה אני אוהבת להיות בעולם הזה.”
כשהיא חזרה שוב לארצות הברית כדי לעבוד בבית חולים כאחות ההחלטה כבר התבשלה בתוכה.
היא לא רצתה להישאר שם. היא חזרה לישראל.
לתמיד.
מדינה קטנה - השפעה גדולה
ההחלטה להשאר בארץ אולי נשמעת מוזרה.
בארצות הברית, הספורט מפותח יותר.יש יותר כסף, יותר ליגות, יותר הזדמנויות.
אבל דווקא בישראל שרה מצאה משהו אחר.
משמעות.
“במדינה קטנה אני יכולה לעשות יותר אימפקט,” היא אומרת. “עם הניסיון שלי בספורט אני יכולה להשפיע כאן על יותר אנשים מאשר בארצות הברית.”
היא עברה בין ערים – חיפה, ירושלים, באר שבע, אשקלון – אימנה קבוצות, פיתחה ענפים, ואפילו הצטרפה לנבחרת ישראל בפוטבול אמריקאי.
הספורט הפך לגשר בין תרבויות.
ובסוף גם לבית.
הרגע שבו הבינה למה ספורט באמת חשוב
אחד הרגעים שנשארו איתה במיוחד היה באליפות העולם בלקרוס.
נבחרת ישראל שבה שרה שימשה כעוזרת מאמנת ומנהלת של הקבוצה, שיחקה מול נבבחרת קניה. השחקניות הקנייתיות הגיעו בלי נעלי פקקים מקצועיות.
שחקניות הנבחרת הישראלית החליטו לעשות משהו קטן אבל גדול. הן אספו כסף וקנו להן נעלי משחק.
“זה היה רגע מדהים,” היא מספרת בהתלהבות.“וזה בדיוק למה אני אוהבת ספורט.”
לא רק תוצאות אלא אנשים.
קהילה.
לפעמים הכל מתערער גם עבור ספורטאית
דווקא אחרי שנים של ספורט ברמה גבוהה הגיע הרגע שבו הכול נעצר.
לאחר שפרשה מלקרוס תחרותי שרה מצאה את עצמה בתקופה לא פשוטה.
“פתאום הרגשתי שאיבדתי את הזהות שלי,” היא מספרת. “כל החיים שלי הייתי ספורטאית ברמה גבוהה. זה היה הכול – הקהילה שלי, העבודה שלי, החיים שלי. ואז זה נגמר. שאלתי את עצמי: מה עכשיו?”
היא טיילה קצת, חזרה לישראל וחיפשה עבודה עם התחושה שתצטרך להתחיל את כל מחדש.
“אי אפשר להיות ספורטאית מקצועית לנצח. מגיע רגע שבו צריך לפרוש. הבנתי שאני צריכה לחשוב מי אני מעבר לספורט.”
ואז הגיעה התובנה. “הבנתי שהזהות שלי היא לא רק הספורט. הזהות שלי היא מישהי שעובדת קשה וכל הזמן מנסה להשתפר.. השאלה הייתה איך לקחת את הערכים האלה ולהעביר אותם למשהו חדש.”
התשובה הגיעה כשהגיעה למרכז הספורט ספיבק.
“ברגע שהגעתי לכאן ידעתי שזה המקום שלי.”
הרעיון שנולד באילת
גם היום שרה לא מפסיקה לחשוב איך להרחיב את גבולות הספורט.
לפני כמה שנים היא השתתפה בתחרות חצי איש ברזל באילת.
האירוע, לדבריה, הוא אחד מאירועי הספורט המרגשים בישראל.
אבל בזמן שהייתה שם עלה לה רעיון.
ביום שישי מתקיימת תחרות השליחים של הטריאתלון ולמחרת תחרות שחייה בים.
שרה חשבה על הספורטאים שהיא עובדת איתם במרכז ספיבק. שחיינים עם מוגבלות שמתאמנים קשה כמעט לא מקבלים הזדמנויות להשתתף בתחרויות גדולות בארץ, והיא החליטה לשנות את זה.
היא יזמה להביא את השחיינים מספיבק לאילת, כדי שיתחרו גם הם ויחוו את האווירה של האירוע הגדול.
“זו הייתה אווירה מדהימה,” היא מספרת.“זה נתן להם שינוי, עוד אתגר ועוד תחרות.”
לפעמים שינוי בעולם הספורט מתחיל מרעיון אחד קטן.
בין אימון, ארגון תחרויות ובניית הזדמנויות
כיום שרה עובדת במרכז הספורט ספיבק ברמת גן, שם היא אחראית על קשרי חוץ ותמיכה בגיוס משאבים עבור פעילות הספורטאים. אבל היא לא נשארת רק מאחורי שולחן.
היא גם מאמנת כדורסל בכיסאות גלגלים לצעירים בתוכנית מיוחדת.
ואפילו התחילה ללמוד קורס מאמני אופניים.
“אני כבר רוכבת הרבה שנים,” היא מציינת, “ועכשיו החלטתי לעשות קורס מדריכים. בעוד חודש אני מסיימת ומקבלת תעודה.”
יא מאמנת רכיבה פעמיים בשבוע לצעירים עם מוגבלויות וממשיכה להתחרות בעצמה.
מבחינתה ספורט הוא לא מקצוע.
הוא דרך חיים.
למצוא את הספורט שהוא כיף
כששואלים את שרה מה יכול לגרום לנערה להתחיל לעסוק בספורט היא לא מדברת על מדליות.
היא מדברת על חוויה.
“הדבר הכי חשוב הוא שזה יהיה כיף,” היא אומרת. “צריך לתת לילדות הזדמנות להתנסות בכמה סוגי ספורט עד שהן מוצאות מה מתאים להן.”
כי ברגע שמוצאים את הענף הנכון משהו נפתח.
בביטחון.
בגוף.
בחיים.
Comments