לא פורשת! נועה זליבנסקי יחזקאל שוברת טאבו בכדורסל הישראלי

שחקנית הכדורסל הבכירה ומקימת המיזם- יוצאת להיריון ודורשת לנרמל אימהות בספורט הנשים מבלי לפרוש: "זה לא רק סיפור אישי. זו משימה לאומית“

כשהיא בשיא הקריירה ועם אהבה שלא נגמרת למגרש, נועה זליבנסקי יחזקאל עושה מה שכמעט ולא רואים בכדורסל הישראלי: לוקחת פסק זמן להיריון מבלי לפרוש. בראיון פתוח וכנה היא מדברת על הגוף שמשתנה, האימונים המותאמים, על היעדר המעטפת, על הפחדים – ובעיקר על מה שהמדינה והמערכת מסרבות לראות: לידה היא לא סוף קריירה. היא חלק ממנה.

להיות אמא צעירה ולהישאר ספורטאית

בישראל, רוב שחקניות כדורסל מביאות את הילד הראשון רק אחרי פרישה מהענף. עבור רובן אמהות נתפסת כקו סיום בלתי רשמי לקריירה. בגיל 29, כשקריירת הכדורסל שלה עדיין רחוקה ממיצוי, נועה זליבנסקי יחזקאל בחרה אחרת: להיכנס להיריון מבלי לוותר על הזהות הספורטיבית שלה.

לא מתוך קלות דעת אלא מתוך תכנון מוקדם והבנה עמוקה של המחיר האישי והמקצועי. “ידעתי שאני רוצה להיות אימא צעירה. זה תמיד היה אחד החלומות שלי”, היא מספרת. “ידעתי שאצטרך לעצור רגע את הקריירה, אבל לא לוותר עליה”.

זליבנסקי מודה שלא היו לה כמעט מודלים לחיקוי. “אני אחת הבוגרות בליגה הישראלית, ועדיין לא גדלתי עם דוגמאות של שחקניות שיצאו ללידה וחזרו לשחק.” יוצאת הדופן הייתה גלית דבש, שחקנית נבחרת ישראל בכדורעף ואם לשניים, שהפכה עבור זליבנסקי למודל השראה. “גלית הראתה לי שאפשר לעצור רגע, להביא ילדים ולחזור לספורט בלי לוותר על מי שאת”, היא אומרת, “הבנתי שהפעם אני קופצת למים לא רק בשבילי אלא גם בשביל אחרות”.

הגוף הספורטיבי בהיריון: בין כוח להקשבה

באופן מפתיע, האתגר הגדול ביותר לא היה פיזי אלא מנטלי. ספורטאית תחרותית רגילה כל חייה לדחוף קדימה: להתחזק, להשתפר, להעמיס. ההיריון דורש בדיוק את ההפך.

“פתאום את לא מנסה להיות יותר חזקה מיום ליום”, היא מסבירה, “אלא ללמוד לקחת אוויר. לעצור. להקשיב לגוף. זה סותר לגמרי את האינסטינקט של ספורטאית”.

עם גילוי ההיריון נאלצה זליבנסקי להיפרד מהמגרש ומהמשחק האגרסיבי שמאפיין אותה. “ידעתי שאין לי דרך להמשיך לשחק. המשחק שלי פיזי, עם הרבה מגע. עברתי לאימוני חדר כושר מותאמים. אני מתאמנת ארבע פעמים בשבוע, אבל זה רחוק ממה שהגוף שלי רגיל”.

ההבנה שלא כל מה שהיה נכון קודם נכון גם עכשיו הייתה אחד התהליכים המאתגרים ביותר.

הפער המערכתי

ההיריון לא רק מרחיק מהמגרש. הוא חושף פער עמוק במערכת הישראלית. “אין מעטפת מסודרת לספורטאיות בהיריון”, אומרת זליבנסקי. “אין מספיק מאמני כושר מהספורט התחרותי שיודעים איך לעבוד עם ספורטאית בהיריון ואחרי לידה. אין פרוטוקולים, אין הכשרות, אין כמעט מחקר”.

דווקא מחוץ לספורט ההישגי היא גילתה ידע רב יותר. “בעולם העממי יש מאמנים שמבינים בזה. אבל בספורט התחרותי נותנים תחושה שאסור להיכנס להיריון. כאילו אמהות וספורט לא יכולים לדור בכפיפה אחת”.

לדבריה, בעולם כבר הבינו אחרת. “תסתכלו על ה־WNBA. שחקניות חוזרות אחרי לידה ומשחקות גם בגיל 35–37. שם זה מנורמל. כאן זה עדיין טאבו”.

לא להיות תלויה באף אחד

אחד הפרטים הפחות מדוברים, אך המשמעותיים בהחלטה של זליבנסקי, הוא הבחירה לעבור את התקופה הזו מבלי להיות חתומה בקבוצה. “היה לי חשוב לא להיות תלויה באף אחד”, היא מסבירה. “אני לא יודעת כמה תמיכה יש היום לספורטאיות שחתומות בקבוצות ונכנסות להיריון. זו שאלה שהמערכת עוד לא באמת מתמודדת איתה”.

גם ההתרחקות מהקבוצה היא חלק מהמחיר. “כדורסל זה לא רק מקצוע – זו זהות. מגיל שש אני על מגרש. פתאום את לא חלק מהשגרה, מהחדר הלבשה, מהקבוצה. זו בדידות שלא מדברים עליה מספיק. התמזל מזלי יש לי בן זוג מאוד תומך”.

המדינה, האגודות והאחריות הלאומית

עבור זליבנסקי, זה לא סיפור אישי או ענפי אלא כשל מערכתי. “זה תפקיד של המדינה”, היא מדגישה. “לידה וחזרה לספורט זה חלק בלתי נפרד מספורט נשים. כשלא מנרמלים את זה – אנחנו מאבדות ספורטאיות מנוסות”.

היא מציינת נקודת אור אחת: ההכרה של ביטוח לאומי בהיריון של שחקניות כדורסל כהיריון בסיכון, המאפשרת שמירת היריון. “זו בשורה חשובה, אבל היא רחוקה מלהיות מספיקה. צריך מדיניות ברורה, מודעות, הכשרות ומעטפת אמיתית”.

כל עוד המערכת מתמקדת רק בגיוס ילדות ונערות לענף ומתעלמת ממה שקורה לספורטאיות שכבר נמצאות בו – ספורט הנשים ימשיך לדשדש. “אם ספורטאיות צריכות לפרוש כדי להביא ילדים זה הפסד של כולנו”.

נמשיך לפעול במיזם לקדם את הנושא הזה.

הפחדים והבחירה

האם יש פחד? כן. האם הוא מנהל את ההחלטות? לא.

“אם זה היה מפחיד אותי באמת – לא הייתי עושה את זה”, אומרת זליבנסקי. “זה חדש, זה לא משהו שרואים הרבה, אבל אני יותר מתרגשת מאשר מפחדת”.

היא יודעת שהחזרה למגרש תהיה תהליך שדורש סבלנות – תכונה שהיא מודה שאינה החזקה שלה. “אני רגילה לעשות הכל כאן ועכשיו. פה אני יודעת שזה ייקח זמן, ואני כבר מתכוננת לזה מנטלית”.

מבט קדימה: חזרה למגרש – ותקווה לנורמה חדשה

המטרה של נועה ברורה: לחזור לשחק בעונה הבאה בליגת העל. בלי לחץ זמנים נוקשה אבל עם רצון חד וברור. “אין יום שאני לא חושבת על החזרה. כדורסל זה מי שאני”.

מעבר לקריירה האישית, זליבנסקי מקווה להפוך למודל לספורטאיות נוספות. לא גיבורה אלא נורמה. “מעט מאוד מדברים על זה, אבל בעולם רואים לא מעט ספורטאיות שחוזרות אחרי לידה אפילו חזקות יותר”.

רגע לפני השנה האזרחית החדשה, הסיפור שלה הוא לא רק עדות אישית אלא קריאה לשינוי.שינוי ומודעות שמבקשים ממערכת הספורט, מהמדינה ומהאגודות להפסיק לפעול בהתאם לסטיגמות ישנות ולהתחיל לשאול איך מאפשרים לספורטאיות מנוסות להמשיך לייצג, להתחרות ולהוביל.

מבחינת נועה זליבנסקי, המסר ברור: “זה לא סיפור אישי. זו משימה לאומית”.

״לידה וחזרה לספורט זה חלק בלתי נפרד מספורט נשים.״ נועה זליבנסקי יחזקאל, צילום: עודד קרני