בגיל 4 אמא שלה שלחה אותה לבלט, היא הייתה שם שנתיים עד שהמשפחה עברה בית ״מצאתי את עצמי בחוג התעמלות קרקע ומאוד התחברתי, אהבתי את זה, בהמשך גם אימנתי״. אחר כך היא התגייסה לצבא בתור מדריכת אימון גופני, המשיכה לקצונה, ואחרי 5 שנים השתחררה. ״אחרי השחרור פתחנו את המועדון שיש ליואב ולי עד היום ומאז אני בקרוספיט.״ היא אפילו אומרת ״שבזמן הצבא כשחבר סיפר לי על הקרוספיט, אמרתי לו ׳עזוב אותי, אני אתנפח, זה לא בשבילי…׳ אבל אני פה היום!״
קרוספיט, למי שלא יודע, זה שילוב של הרמת משקולות, התעמלות מכשירים ואתלטיקה, כשהמטרה היא לשלב אותם למשהו מדיד, ושבסופו של דבר יהיה אפשר לשכלל הכל ביחד. ״ברמה התחרותית, ספורטאית צריכה להיות מאוד וורסטילית, כי מגיעים לתחרות בלי לדעת מה יהיה - זאת הפתעה גמורה ואת צריכה להיות מוכנה להכל!״ היא מספרת. בארץ יש כמה תחרויות בשנה, תחרות אחת רשמית ועוד כמה תחרויות במסגרת המועדונים.
מור בת 32, יש לה בן, עומר, בן 6, והיא נשואה ליואב אסא. יואב הוא אושיית ספורט (ובכלל) בפני עצמו , יש לו קבוצות הכנה לצבא, ולפני 11 שנים הוא עבר תאונת התחשמלות מאוד קשה עם תהליך שיקום מאוד ארוך.הוא היום מרצה ב-TED, מאוד מצליח, ״ואנחנו לפני סבב הופעות בחו״ל וזה מאוד מאוד מרגש!״ היא מגלה לנו בשמחה. מור הכי אוהבת לשמוע את השם של עומר, הבן שלה, הכי פחות אוהבת לשמוע ״אני לא יכולה״ והדבר שהכי מדליק אותה מבחינת אימונים זה לראות אנשים עוברים תהליכים ומצליחים, וזה בעצם מה שהיא עושה כשהיא לא מתאמנת - היא מאמנת קרוספיט בעצמה ומלווה ספורטאים בתהליכים מעצימים.
איך הגעת להתחרות בקרוספיט?
״אני מאוד אוהבת להתחרות, אבל 10 שנים שהייתי בהתעמלות קרקע, מתוכן התחריתי 8 שנים ורק הפסדתי.״ היא מספרת שהיא הייתה מגיעה לתחרות בידיעה שהיא באה להפסיד. ״זה לא היה קל, אבל זה גרם לי לאהוב את זה. כי בסופו של דבר את מבינה שכן, זה כיף לנצח, זה מגניב לעמוד על הפודיום, אבל להיות בתוך התחרות ולהציא את הטוב ביותר שלך, זה הכיף האמיתי״. היא לא מסתירה את הבכי והתסכולים שליוו אותה בדרך לשם ומודה ש״ אי אפשר להתעלם מזה״. אבל זה בנה בה את התשתית לקרוספיט שהיא כל כך אוהבת לאהוב היום.
מה בעינייך בונה אותך יותר בתור ספורטאית בילדות, כשלונות או הצלחות?
״כנראה שכשלונות״. מבחינתה זה נכון שההצלחה והרצון להצליח הם המניע, אבל אם את לא לומדת ליפול, ולקום, אז את לא מתפתחת, את נשארת במקום. והלוואי שהמון ילדות יקראו או ישמעו את המסר הכל כך חשוב הזה.
מה את הכי אוהבת בקרוספיט?
״שזה אין סופי כזה - את אף פעם לא יודעת למה לצפות ותמיד יש משהו שיכול להפתיע אותך״. היא מוסיפה ״את תמיד יכולה להיות יותר טובה״. כמובן שמור מדברת פה על הספורט, אבל בשיחה הזו המוטיב הזה עולה המון גם בהקשר של החיים עצמם.
מה היתרון של ספורט אישי על ספורט קבוצתי?
״אני אסביר את זה על ידי סיפור: יש לי חבר מאוד מאוד קרוב שהוא ממש כמו אח בשבילי, ואנחנו המון שנים מתחרים יחד ומתאמנים יחד, והייתי מרגישה לפעמים שאני מאכזבת אותו״ הם היו מתחרים ביחד לפעמים ולא תמיד היו מצליחים להיפגש מספיק בשביל להתאמן ויש לה עוד מחוייבויות שהיו צצות בדרך ומפריעות, וההרגשה שהוא מתאכזב ממנה הייתה לה קשה מאוד. ״כשאני מתחרה לבד, אני תלויה רק בעצמי ויכולה להתאמן מתי שאני רוצה וכמה שאני רוצה, אני לא מאכזבת אף אחד וזאת הקלה באיזה שהוא מקום״. היא מודה שזה גם קשה לפעמים להחזיק את כל העול של הלחץ לבד על הכתפיים, אבל לה זה יותר מתאים ככה.
מה היא הצטיינות עבורך?
״להיות הכי טובה שאני יכולה להיות. כי אף אחד לא יכול להיות מור - כמוני״. היא למדה שלדעת שהיא עשתה את הכי טוב שלה זה להיות מצויינת. הצלחה עבורה נמדדת בהמון מישורים ״זה להסתכל על כל הכובעים שיש לי - אמא, בעלת עסק, מאמנת, מתאמנת - ובכולם להיות טיפה מעל הממוצע״.
כמה מההצלחה לדעתך היא עבודה קשה וכמה כישרון?
״70% עבודה קשה ו-30% כישרון.״ כמי שעובדת קשה על בסיס יומיומי היא יודעת שיכול להיות לך את כל הכישרון שבעולם, אבל אם לא תשקיעי את לא תצליחי. מנגד, אם אין לך הרבה כישרון ותשקיעי - את כן תצליחי.
מה הטקס שלך לפני תחרות?
״הטקס הוא לזכור שאנחנו קודם כל בנות אדם״. מור משתפת שפעם התחרותיות הייתה לוקחת אותה למקומות שליליים של כעס ותסכול שהיה יוצא על עצמה ועל הסביבה ובשלב מסויים בקריירה היא החליטה שהיא עושה שינוי ובאה להינות ולעשות שואו שגם מי שמגיע לראות יהנה ממנו. התהליך שעברה עם עצמה הביא אותה לרגע מרגש ולא טרוויאלי בספורט, כשבזמן תחרות שהייתה מבחינתה ההזדמנות האחרונה להיכנס לחמישיה הראשונה בארץ, מתחרה לידה נפצעה, וכשאף אחד לא הגיע לעזור היא פשוט יצאה והלכה להזעיק עזרה. זה עלה לה כמובן בהשגת המטרה שלה, אבל הבהיר לה שהיא במקום הנכון… היא קודם כל בת אדם.
מה הכי משמח אותך?
המשפחה שלי, לראות את עומר ויואב ולהיות כולנו ביחד. אין לזה מחיר.״ כמו לספורטאיות רבות גם לה יש קושי לשלב את הספורט והאמהות. בקרוספיט יש מעט מאוד אמהות שמתחרות, ואלה שנמצאות הן בעיקר בקטגוריית המאסטרז, כך שהיא מוצאת את עצמה מתחרה מול בנות שלא רק שהן צעירות ממנה בהרבה, אלא הן גם ישנות יותר טוב, אוכלות יותר טוב, לא צריכות לקום בלילה לילדים. היא הייתה צריכה להבין עם עצמה איך לראות את הכל בפרופורציה ״כי ברגע שיש פרופורציה, אז הכל הרבה יותר קל. את מבינה שהפודיום לא שווה לך את המחיר המשפחתי או העסקי שתשלמי כדי להגיע אליו״.
הקרוספיט לא מתוקצב בארץ, לכן גם הספורטאיות המקצועיות שמתחרות על בסיס קבוע מממנות את עצמן. אבל לדבריה זאת בעיה שקיימת בארץ בכללי, הציבור הישראלי, לא מתעניין בספורט. היא מספרת שאחרי האולימפיאדה היא ראתה את אחת הספורטאיות שיצגו את ישראל במשקחים האולימפיים מפרסמת שהיא מחפשת דירת שותפים בתל אביב. למור נשבר הלב, והיא עד היום לא מבינה, איך יכול להיות שמישהי שמשקיעה את כל כולה ומייצגת את המדינה, לא יכולה אפילו לשכור דירה בעצמה, אלא צריכה להיכנס לדירת שותפים? וזה אכן אבסורד שזו המציאות שבה אנחנו חיות.
מה הדבר הכי מפחיד שעשית?
״התשובה הקלה היא לצלול עם כרישים, זאת הייתה חוויה מטורפת! אבל התשובה האמיתית היא להיות אמא״. זה משהו שנורא הפחיד אותה מסיבות שונות, אבל היא החליטה לעשות את זה בכל זאת. אחרי הלידה היא חזרה להתאמן ולהתחרות והיא מודה שיש קושי כשצריך למצוא את האיזון בין החיים הספורטיבים, לפרנסה ולגידול הילד.עבורה, בתור בעלת עסק עצמאית, בענף ספורט לא מתוקצב, האתגר הופך להיות כפול ומכופל.
מה הדבר הכי חשוב בחיים?
״הגשמה. כשאני יודעת מה הם הערכים שמובילים אותי ואני מגשימה אותם, זה הכי חשוב בחיים״.
כשהיא סיימה קורס קצינות בבה״ד 1 חברה נתנה לה ספר. זה היה נראה לה ספר ילדים והיא לא ייחסה לו הרבה חשיבות. הוא עבר איתה שנים ממקום למקום, אבל היא אף פעם לא קראה אותו. עד שלפני כמה שנים, כשהייתה בתקופה קשה ונסעה לברצלונה להתאוורר, היא ישבה על המזח, פתחה את הספר וראתה את ההקדשה שהחברה כתבה לה: ״הספר הזה הוא עלייך״. לספר קוראים ״בדולינה״ והוא מספר על איך לחיות כמו מלכה, איזה בחירות לקחת ואיך לא להפוך לקורבן של החיים, אלא למלוך בהם. ״הרגשתי שזה בדיוק מה שהיה חסר לי כדי לקשור נכון את כל החוטים בחזרה בתוך כל הפלונטר שנוצר לי בחיים״.
אם היה לך תקציב בלתי מוגבל כדי לקדם ספורט נשים, מה היית עושה?
״הייתי משקיעה בלהראות לבנות שהן יכולות. שיבינו שהתקרת זכוכית שלנו היא כל כך הרבה יותר גבוהה מהתקרה הנמוכה הזו ששמו לנו פה וגם אותה אנחנו יכולות לנפץ!״ למור חשוב שילדות ידעו שהן יכולולת לעשות הכל, אם הן רוצות לעשות מתח, הן יכולות, אם הן רוצות לרוץ או לקפוץ, הן יכולות ״תעשי מה שאת רוצה, הגוף שלנו הוא מכונה מדהימה, ואין לך ממה לפחד!״ היא מסכמת.
Comments