ביום חמישי, 16 בינואר, התקיים כנס של WSP בשיתוף מנהלת ליגת הכדורסל. בכתבה שהתפרסמה מיד לאחריו הבאנו את הקולות שנשמעו על במת הטקס והיום אנחנו מביאות לכן את הקולות של השחקניות. בשנים האחרונות כדורסל הנשים בעולם בפריחה ובכלל, ספורט נשים על ענפיו השונים זוכה סופסוף לבמה הראויה לו. אז למה אצלנו, זה עוד לא קורה? מה אנחנו צריכות לעשות כדי לעלות על הגל?
במהלך הכנס שאלנו שחקניות שלוש שאלות כדי לנסות להבין קצת יותר איך יוצרים שינוי מבחינתן:
מה הופך את כדורסל הנשים הישראלי למוצר מנצח?
הבנו, שבעיני הכדורסלנית הישראלית, הענף שלה הוא מוצר מנצח - זה ברור. הן מביאות משהו אחר למגרש, משהו שאי אפשר למצוא בשום מקום אחר. "זאת ההנאה, שאנחנו עושות מהלב, מקריבות" משתפת ירדן דנן "זה משהו ששווה לראות". עדן רוטברג מוסיפה "אני חושבת שאנשים לא מודעים לזה שבכדורסל נשים יש שחקניות באמת באמת טובות שמשקיעות המון מהזמן שלהן, זאת העבודה שלנו פול טיים ג'וב" היא מנסה להסביר את הפערים בין התפיסה של הענף בחברה הישאלית לבין מה שהוא בפועל עבור השחקניות. "אני חושבת שאנחנו באמת טובות, הרבה זמן לא היו בנות מוכשרות כאלה." כשעדן מדברת על הדור הצעיר יש לה ניצוץ בעיניים והיא באמת מאמינה שגדל פה דור מיוחד של שחקניות שכמוהו עוד לא היה. ברמה המקצועית, לטענת תמר ברגל "כמו שהמשחק התפתח בארצות הברית, לנשים יש יכולת קליעה מעולה, אפשר לראות את זה במיוחד אצל הישראליות". ברגל מתייחסת כמובן לתופעת קייטלין קלארק האמריקאית שיש אומרים ששינתה את כדורסל הנשים, מה שבטוח, זה שהיא יצרה סביבו באז שכמוהו עוד לא היה. מי שהעלתה נקודה מעניינת למחשבה בנושא הייתה צליל וטורי, לטענתה, "ראינו את זה גם בקורונה אנשים נהנו לראות את השחקניות הישראליות יש וייב אחר יש אווירה כיפית על המגרש אני חושבת שיותר צופים נהנים לראות את הכדורסל הזה, זה הרבה יותר חכם, יש טקטיקה יש תרגילים". יכול להיות שזה חלק מהסיפור? החיבור של הקהל עם השחקניות ועם הווייבים? או אולי הרצון של הצופים לראות משחק קצת יותר מתוחכם וטקטי?
מה צריך לקרות כדי שנראה את היציאים מלאים בקהל כמו שקורה ב-WNBA או בליגת המכללות האמריקאית?
נושא החשיפה הוא נושא רגיש אצל הכדורסלנית הישראלית, בין אם בצדק ובין אם לא, השורה התחתונה היא שהחשיפה כמעט ולא קיימת. בארה"ב, השחקניות פעלו בכמה מישורים במקביל על מנת לשנות את זה: המישור הראשון היה על המגרש כאשר אהבתן למשחק הפכה לאובססיה שהביאה את הענף לרמות משחק חדשות. המישור השני היה חשיפה עצמית מאסיבית דרך הרשתות ואמירה ברורה: אם אתם לא רוצים להראות אותנו, אנחנו נראה את עצמנו ונראה לעולם מה אנחנו שוות. המישור השלישי היה המשך המאבק רב השנים שלהן (שנמשך עוד היום) לקבלת הכרה וזכויות שוות לאלו של המקבילים הגברים.
אז נכון, הן עדיין לא מקבלות את אותן סכומים שמקבלים שחקני ה-NBA, גם לא את אותם אחוזים של הכנסות (על זה הן נאבקות בעצם), אבל הן מקבלות את אהדת ואהבת הקהל, את החשיפה ואת חוזי הפירסום שמאפשרים להן להתפרנס בכבוד מהמשחק שאותו הן כל כך אוהבות.
ומה חושבות הישראליות? להן זה ברור שהחיבור לקהל ולקהילה הוא מה שישנה עבורן את המשחק. לצליל וטורי זה ברור "כדורסל כחול לבן זה כדורסל יפה שאנשים אוהבים לראות. כשיש הרבה זרות הצופים לא מרגישים שייכות למשחק הזה, אנשים אוהבים לראות ישראליות". וירדן דנן מסבירה "קודם כל, לחבר בין הקבוצה לקהילות. כל אחת בעיר שלה, לעשות פעילויות, ללכת לבתי ספר, פרסומים בעיר, שלטים, קצת להעלות מודעות." היא מודה שהיו זמנים שזה היה אחרת, "הייתי הולכת ברמלה והיו מזהים אותי, כי היו שלטים בעיר, בכבישים הראשיים, בבתי ספר, אם אין שום שלט איך אנשים ידעו שיש משחק?". השחקניות מסכימות שזה עניין של תרבות. תמר ברגל מסבירה גם היא את שורש הבעיה התרבותית מהעיניים שלה, "זאת תרבות ספורט כוללת. גם אם נעלה את מספר האנשים שרואים כדורגל נשים או כל ספורט נשים אחר, זה לא משנה, המצב הוא גורף" היא אומרת בצער ומסבירה "בבית ספר,שיעור ספורט, נותנים כדור, תשחקו מחניים, תעשו מה שבא לכם. כל הילדים בטלפון, במקום לגרום לאנשים לרצות לזוז ולהיות בחוץ". עדן רוטברג ממשיכה את אותו הקו מנקודת המבט שלה "הייתי ביורוקאפ, בליגה האירופאית ובכלל באירופה, זה פיצוץ אוכלוסין שזה כיף לשחק!" היא אומרת ומבינה ש"זה תהליך וגם עניין של תרבות. תרבות הספורט בארץ לוקה, לא רק (ספורט) נשים, גם גברים" היא קובעת. "אני כן רואה איזו שהיא התקדמות" היא מודה, "אני חושבת שגם מהצד שלנו, אנחנו צריכות לשתף המון, לבוא לבתי ספר, לבוא לקהילה, לשתף באינסטגרם, בטיקטוק, בסוף זה מה שמוכר."
מה את, כשחקנית, עושה כדי לשנות את פני הענף והעתיד שלו?
בסופו של דבר, השינוי בספורט מגיע פעם אחרי פעם מהספורטאיות עצמן ונראה שגם הכדורסלניות כחול לבן מבינות את זה. הדר חדד למשל, משתפת "יש לי טיקטוק, שהוא נותן ים של צפיות, מאות אלפים ואני מדברת על הכדורסל, על חיי היום יום שלי. זה יוצר חשיפה, הרבה בנות צעירות מזהות אותי בעקבות זה". צליל וטורי מספרת על החוויה שלה ברמלה והחיבור לקהילה " כקבוצה אנחנו הולכות הרבה לבתי ספר". אבל היא לא מסתפקת רק בזה, "גם אישית, אני משתפת באינסטגרם, אני גם מאמנת אז אני מדברת על כדורסל נשים". תמר ברגל מצידה אומרת "כל מקום שאני מגיעה אליו אומרת שאני שחקנית" ומודה שזה מעורר תמיד שיח, אנשים מתעניינים, שואלים שאלות והיא תמיד אוהבת לענות ולהסביר.
מבחינת עדן רוטברג זה לגמרי חלק מהדיל "יש לי אינסטגרם, אני משתפת המון. כל פעם שמתייגים אותי אני משתפת." היא מסבירה, "אני משתפת מחיי היום יום שלי, הייתי שמחה אם היה לנו קורס לתקשורת ספציפי לכדורסל, לשחקניות המובילות" רוטברג מסבירה ומסיימת "כמו שאמרתי, זה דו צדדי זה צריך להיות גם מהצד שלנו וגם מהצד של ההנהלה".
Comments