לאחרונה הגיעו לאוזני שחקניות הכדורסל הישראליות בליגת העל שמועה כי מנהלת הליגה (אשר מורכבת ממנהלי קבוצות הליגה) מתכננת להעביר מהלך בו תאושר הגדלת מכסת הזרות לעונה הבאה, וזה ללא ידיעת השחקניות. המשמעות היא, שבעונה הבאה תהיינה ארבע זרות בכל קבוצה במקום שלוש כמו שיש היום. בפגישת חירום של ארגון השחקניות עם נציגי המנהלת, בה ביקשו להבין האם יש דברים בגו, קיבלו השחקניות אישור כי הנושא אכן עומד על הפרק ואף נמצא בדיונים מתקדמים.
בשבוע בו נבחרת כדורסל הנשים רושמת הישג מדהים עם ניצחון על נבחרת שבדיה, בדרך לאירוח משחקי היורובאסקט בחודש יוני הקרוב בתל אביב, מבחוץ זה יכול להיראות כי הענף בפריחה. יש מי שיציג את ההישג כראייה לכך שהשחקניות הישראליות פורחות, ויוסיף לכך גם את העובדה כי יש מעל עשר נציגות ישראליות בליגת המכללות הבכירה וגם הן עושות חיל (חלקן אף צפויות להצטרף לנבחרת במשימה הקיץ). אבל האם זאת באמת המציאות? האם כדורסל הנשים הישראלי פורח? שהרי אם המצב היה כל כך ורוד אולי לא היינו דנים היום בסוגיית הזרות על חשבונן של שחקניות הבית? או שאולי הסיבה שמנהלת הליגה מרגישה שיש צורך לצמצם את מקומן של השחקניות הישראליות על המגרש ב-50% בכלל אינה קשורה ליכולות שלהן?
כיום, בליגת העל לנשים, כל קבוצה יכולה לשתף שלוש זרות, מה שאומר שבפועל רוב הזמן על המגרש נמצאות שתי ישראליות בלבד, שכן רוב הזרות משחקות 38-40 דקות למשחק. בהתאם לכך, רוב קבוצות ליגת העל מורכבות משלוש זרות ושש עד שמונה ישראליות. אם המכסה תעלה לארבע זרות, כמות הדקות של הישראליות על המגרש עשויה להיחתך בחצי (!!!), כלומר, במקום 80-90 דקות שמתחלקות היום בין 6-8 ישראליות, יתחלקו 40-50 דקות למשחק. ברור שגם בטווח הקרוב וגם בטווח הרחוק יש לזה השלכות הרסניות על הענף. ואם להיות כנים, אולי זו הסיבה שכל כך הרבה שחקניות צעירות מעדיפות לצאת לליגת המכללות שם הן לא רק מקבלות מעטפת יותר מקצועית, אלא גם הרבה יותר הזדמנויות להוכיח את עצמן ולבוא לידי ביטוי על המגרש, ואם על הדרך הן גם עושות תואר ראשון - אז למה לא בעצם?!
נושא הזרות בליגה הוא נושא מורכב, ודבר ראשון צריך להבין את תפקידן מלכתחילה. השחקניות הזרות אמורות לתת ערך מוסף לליגה בכלל ולשחקנית הישראלית בפרט. המטרה היא שהן תעלנה את רמת המשחק, תמשוכנה את השחקניות הישראליות למעלה עם משחק אטרקטיבי, מהיר, וחזק יותר. הן אמורות להיות מנוף עבור השחקניות הישראליות והתפתחותן, הן לא אמורות לבוא על חשבונן. לכן בעבר היו פחות זרות, והמטרה הייתה ברורה: לתת במה לישראליות.
היום הפוקוס השתנה, ישראל הפכה ליעד מבוקש עבור שחקניות WNBA בכירות, ואפילו יש שיגידו הבמה הטובה ביותר עבור האמריקאיות באירופה (עפ"י כתבה שפורסמה ע"י הWNBA-). הסיבות הן רבות וכוללות גם את מזג האוויר הנוח, את המנטאליות הישראלית העוטפת, וכן, גם העובדה כי הן משחקות כארבעים דקות במשחק מהווה תפקיד חשוב למי שרוצה להתפתח ולהתקדם. העובדה כי השחקניות הבכירות בליגה הטובה בעולם רוצות להגיע לשחק בישראל היא לכאורה נקודת אור, שכן היא מאפשרת לשחקניות הישראליות להתמודד מול הטובות בעולם על בסיס יום-יומי ובכך להשתפר כל הזמן. בפועל, הנהירה הזו בלבלה כמה מקבלי החלטות בדרך - בין אם זה מנהלי הקבוצות, או המאמנים שלא מורידים אותן מהמגרש - והפוקוס הוסח מהמטרה לשמה התכנסנו: חיזק ושיפור השחקנית הישראלית וכדורסל הנשים הישראלי.
כדורסל הנשים האמריקאי נמצא בנסיקה בשנים האחרונות, ליגת ה WNBA-ממלאת היכלים, ליגת המכללות לנשים גם היא פופולרית מאוד, הרמה מעולה והאוהדים נהנים מכל רגע. אז למה כדורסל הנשים הישראלי, שכביכול נהנה מהכישרונות הפופולאריים האלה בכל שנה, עדיין מדשדש? איך עוד לא השכלנו להשתמש ברכבת הזרות המדהימה שמגיעה לכאן כדי להקפיץ את הליגה ואת השחקנית הישראלית לגבהים חדשים? התשובה היא פשוטה: כי הזרות הנהדרות האלה באות במקום השחקניות הישראליות ולא בשבילן. הן פתאום הפכו למנה העיקרית במקום להיות אלה שמתבלות את המנה והקהל הישראלי מרגיש מנותק ולא מוצא סיבה לפקוד את המגרשים.
האמת היא שליגת הנשים ידעה בעבר למלא אולמות "היו ימים שהיה לנו באימונים יותר קהל ממה שיש היום במשחקים" מספרת אחת משחקניות העבר הגדולות שהיו כאן, ומוסיפה " היו ימים שלא נשארו כרטיסים למכירה למשחקים שלנו". אין ספק שההבדל בין אותם ימים לבין האולמות הריקים מאדם היום הוא תחושת השייכות והחיבור של השחקניות לקהילה, למועדון ולעיר אותה הן מייצגות. אלה דברים שיהיה מאוד קשה ליצור עם קבוצות של זרות שמתחלפות חדשות לבקרים. ליגת העל הישראלית איבדה את זהותה. הליגה שפעם הייתה סמל לציונות, לחימה ושוויון היא היום ליגה מנותקת – מהקהל, מהציבור, וכן, גם מהשחקניות הישראליות.
כדורסל נשים הוא ספורט חזק שהולך ומתפתח כל הזמן, זה ספורט אטרקטיבי שממלא אולמות בארצות אחרות. השאלה היא מה צריך לקרות על מנת שהוא יחזור למלא אולמות גם במחוזותינו? אם שואלים את ארגון השחקניות החדש שהוקם כדי להציל את המצב, זה הכל שאלה של זהות.
לדבריהן, הליגה נמצאת במצב של "ערפול זהות" והמצב אינו מקרי. יש מי שזה משרת אותם (הם אלה העומדים מאחורי יצירתו) והם גם אלה המבקשים להגדיל את מספר הזרות ונמנעים מלהתעסק בשאלת הזהות של המועדונים שלהם, שלא מצליחים למלא את היציעים בקהל (למרות שעל המגרש משחקות כוכבות WNBA). אך האם לליגה יש זכות קיום עם יציעים ריקים? וכמה זמן היא עוד יכולה לשרוד במצב הזה לפני שיתעוררו ויבינו שמשהו חייב להשתנות.
אם נחפש נקודת אור, נראה שבמשחק הנבחרת האחרון האולם היה מלא, הכדורסל היה מצוין, והקהל נהנה מהצגה של הנבחרת ומתחושת חיבור לשחקניות הישראליות שנלחמו על המגרש. אין סיבה שזה לא יהיה המצב גם בליגה. לקהל הישראלי מגיע להנות מכדורסל איכותי ומתחושת החיבור הזו לאורך כל העונה. אבל כדי שזה יקרה, הפוקוס צריך לחזור לשחקניות הישראליות. קבוצות ליגת העל מקבלות תקציבים ציבוריים, בין אם זה כספים מאתנה, מפעל הפיס, או משרד הספורט. העומדים בראש המועדונים, בין אם אלו מנהלי הקבוצות או המאמנים, צריכים לזכור כי אלו תקציבים ציבוריים שנועדו לפיתוח הספורטאיות הישראליות ולא כדי להשקיע אותם בכמות בלתי נגמרת של שחקניות זרות על חשבונן של הישראליות.
ההתעוררות של השחקניות הישראליות בליגת העל היא מוצדקת, חשובה, ראויה והכרחית. הן צריכות להחזיר את הפוקוס והזרקורים אליהן. הן עשו את זה השבוע כמו גדולות על המגרש במדי הנבחרת, הן עושות את זה על המגרש בליגה כשניתנת להן ההזדמנות, והן צריכות לעשות את זה בחדרי הישיבות עם מנהלת הליגה, כדי להחזיר את הזהות לליגת העל "הישראלית". אם המאבק שלהן יצליח, אם הן יצליחו להזכיר לכולם לשם מה התכנסנו, יש סיכוי שעוד נחזור לראות אולמות מלאים כל שבוע, יציעים גועשים, ושחקניות כחול-לבן שפשוט משחקות כדורסל מצוין וסוחפות אחריהן ילדות, נערות ומשפחות שלמות חזרה למגרשים.
להתעורר
כתבה כל כך נכונה