ישראליות או לא להיות

סוגיית הזרות בליגת העל בכדורסל נשים העלתה לכותרות את משבר הזהות של הליגה, את החוסר בקהל ביציעים ואת הניתוק מדור ההמשך ומהקהילה שפעם עטפה את הענף, אבל נראה שמשבר הזהות הזה הוא נחלתם של ענפי הכדור ככלל. ארבעת ענפי הכדור המרכזיים היום בארץ לנשים הם כדורסל, כדורגל, כדורעף וכדוריד. לצערנו, בכדורסל ובכדורעף המצב דומה, כאשר הזרות תופסות את רוב העמדות על המגרש כמעט בכל רגע נתון, והשחקניות הישראליות מתחלקות במספר מצומצם מאוד של עמדות ודקות משחק עליהן הן מתמודדות אחת עם השניה.

אם בכדורסל דובר על העלאת כמות הזרות משלוש לארבע, בכדורעף כבר מותר ארבע זרות בקבוצה (מתוך שש שחקניות שנמצאות על המגרש), בשני הענפים אנחנו כבר שנים מייצרים שחקניות גם לליגת המכללות הבכירה בארה"ב וגם לליגות השונות באירופה, ובשני הענפים היציעים ריקים והחיבור לקהילות, לדור ההמשך ולמשפחות שלהן לוקה בחסר. במילים אחרות - יש לנו מוצר שפשוט לא מדבר אל הקונים, והסיבה היא לא (כפי שיש שינסו לטעון), איכות המוצר, או במילים אחרות רמת הליגה, הסיבה היא שאיפה שהוא בדרך נשכחה המטרה. עכשיו, בואו נשים את זה על השולחן, בספורט מקצועני תארים צריכים להוות מטרה - על זה אין וויכוח. הישגיות היא ברוכה ומבורכת, אבל - וזה אבל גדול - היא לא יכולה לרמוס כל חלקה טובה בדרך, ואם המרדף אחרי התואר בא על חשבון השחקנית הישראלית ודוחק אותה עמוק לספסל, אז חבר'ה - אנחנו לא בכיוון.

בואו ניקח לדוגמא את ליגת העל בכדורעף נשים: בכדורעף יש בכל רגע נתון שש שחקניות על המגרש. סגלי הקבוצות מונים בדרך כלל בין שתיים-עשרה לארבע עשרה שחקניות. כיום, לכל קבוצה מותר לשתף ארבע זרות. הליגה מונה שתיים עשרה קבוצות, שש מהן מנצלות את מכסת הזרות בצורה מלאה (ארבע), עוד ארבע קבוצות מחזיקות שלוש זרות בסגל, קבוצה אחת מחזיקה שתי זרות בלבד, וקבוצה אחת בה אין זרות בכלל - קבוצת הבנות של האקדמיה למצויינות בווינגייט.

גם כאן, נראה כי מישהו שכח שהזרות אמורות להיות אמצעי ולא המטרה. אמצעי למה? שאלה מצויינת! אמצעי לפיתוח השחקנית הישראלית. כן, קראתם נכון. הן לא אמורות להיות אמצעי להשגת תארים, או למילוי הסגל. הן אמורות להיות שחקניות חיזוק לבסיס ישראלי אותו הן תמשוכנה למעלה. במקום זה, הן הופכות להיות המרכז והשחקניות הישראליות סוגרות את הפינות שנשארות סביבן. האם זה מפתח את השחקניות שלרוב יושבות על הספסל או משחקות דקות מועטות? אנחנו בספק. האם זה מחבר את הקהל לענף ולקבוצה? כנראה שלא, כי לרוב לא נוצרת זיקה למועדון והן מוחלפות בסיום העונה בשכירות חרב אחרות. הקהל כאמור מצביע ברגליים, ספורט הנשים בשני הענפים ממשיך לדשדש למרות נסיונות החייאה חוזרים ונשנים, אבל אף אחד לא עוצר רגע לבדוק האם המוצר בכלל משרת את קהל היעד? מיהו קהל היעד? ואיך אפשר לגרום לו לנהור חזרה למגרשים?

להבדיל מהכדורסל והכדורעף, המצב בכדורגל ובכדוריד מעט שונה. בכדוריד (להבדיל מיתר ענפי הכדור) יש רק שבע קבוצות בליגה, כל קבוצה רשאית לשתף ארבע זרות, כאשר על המגרש יש שבע שחקניות (כולל השוערת). להבדיל מבכדורעף ובכדורסל, בכדוריד סגלי הקבוצות רחבים בהרבה (לרוב בין שמונה-עשרה לעשרים שחקניות), ורק קבוצה אחת בליגה מחזיקה מצבה מלאה של זרות, קבוצה אחת מחזיקה שלוש זרות, וככה זה יורד כאשר שתי קבוצות משחקות ללא זרות בכלל. להבדיל מהכדורעף והכדורסל, ליגת העל לנשים בכדוריד היא ליגת הנשים היחידה בענף, כלומר אין ליגות משניות, והישראליות, כאמור, נותנות את הטון.

שחקניות הליגה מעידות כי במשחקים חמים, בין אם זה דרבי או משחק גמר, היציעים מתמלאים והאווירה מחשמלת. אבל רוב עונה האולמות ריקים והשחקניות נאלצות לעבוד בעבודות נוספות על מנת להתפרנס מה שמקשה על היכולת שלהן להיות מקצועניות בכל רמ"ח איבריהן. לאורך השנים אנחנו רואות שחקניות שיוצאות לאירופה, כלומר יש פה כשרונות וגם תשתית שמאפשרת להן לצמוח ולהפוך לשחקניות בקנה מידה בינלאומי, ויחד עם זאת, נדמה כי שאלת הזהות של הליגה נשארת גם כאן ללא תשובה. אמנם הפעם אי אפשר לתלות זאת בסוגיית הזרות, אבל בהחלט יש לבחון את המוצר, את השיווק שלו ואת היכולת של הספורט לבנות קהילה שבונה ספורט…

הענף שמעליו מרחף סימן השאלה הגדול ביותר מבין משחקי הכדור הוא כדורגל הנשים. ליגת העל לנשים בכדורגל מונה סך הכל שמונה קבוצות. בכדורגל כאמור, על המגרש יש בכל רגע נתון אחת עשרה שחקניות (כולל השוערת), ולכל קבוצה מותר לשתף עד חמש זרות - רוב הקבוצות מנצלות זאת. יתר הסגל בנוי משחקניות ישראליות ומשלב שחקניות בוגרות וצעירות גם יחד. גם בכדורגל יש לנו נציגות מעבר לים, בעיקר בליגת המכללות האמריקאית שנחשבת חזקה ומאפשרת לשחקניות להתפתח ולשחק בתנאים להם הן לא זוכות בארץ. כמו בכדוריד, גם בכדורגל רוב השחקניות על המגרש הן ישראליות, אך לעומת הכדוריד בכדורגל יש גם ליגות משנה, מה שאומר שיש מסה די רצינית של שחקניות ברמות שונות בארץ, כלומר הענף חי ובועט וניזון בעיקרו משחקניות מקומיות.

אז למה בכל זאת גם כאן היציעים ריקים? אם נסתכל מעבר לים, בארה"ב, נבחרת הנשים בכדורגל ממלאת אצטדיונים (להבדיל מנבחרת הגברים שלהם), גם ליגת הנשים המקצוענית שם חוותה בעונה האחרונה לא מעט משחקים אליהם לא נשארו כרטיסים. היציעים מתמלאים גם באירופה לאט לאט ויש לא מעט נבחרות נשים בעולם היום עם קהל אוהדים מושבע. אבל אצלנו - אפילו בכדורגל - המוצר עדיין נשאר בצל, מנותק מהקהל והקהילה כאילו מחכה שמישהו יבחין בו.

ספורט נשים הוא מוצר שונה בתכלית מספורט גברים וכך הוא צריך להיות משווק. הוא אולי לא חזק וגדול כמוהו ברמה הפיזית, אבל הוא מוצר שמושתת על חוכמה ורגש, על חיבור ועומק שרק מי שחווה יבין. יש לו מקום משלו, יש לו קהל משלו, ויש לו תפקיד חשוב בבניית החברה שבה אנחנו חיים. ענפי הכדור הם חוד החנית של ספורט הנשים, הם מאפשרים לכמויות של ילדות להתנסות, להצליח ולגדול להיות כל מה שהן חולמות. כדי שיותר ילדות יחלמו, כדי שיותר ילדות יגשימו, הליגות צריכות לגבש לעצמן זהות, הישראליות צריכות לחזור לקדמת הבמה, שחקניות החיזוק צריכות לתת את הערך המוסף, והמועדונים צריכים לבנות את הקהילה שתבנה את הספורט שלשמו התכנסנו.

למה כאן היציעים ריקים?