נופר שלום היא שחקנית הכדורסל הוותיקה ביותר בליגת העל לנשים, היא בת 34, והיא משחקת כבר 17 שנה בליגה. ואם זה לא מספיק, היא גם קוסמטיקאית מקצועית, עם קליניקה מצליחה משלה, שלפני שנה זכתה להניף צלחת אליפות כקפטנית אליצור רמלה - כמה השראה באישה אחת.
לכדורסל היא הגיעה בעקבות חברה שעברה בית ספר וזה אפשר לה פשוט לראות אותה יותר. לצורך כך היא פרשה מהבלט והקדישה את עצמה לכדור הכתום. היא מודה שאמא שלה הזילה דמעה קטנה באותה נקודה, אבל מהר מאוד הם הפכו לאוהדים השרופים ביותר שלה "הם מגיעים לכל משחק. אבא שלי היה בא לראות אותי בנבחרות, הם תמיד תומכים, מדברים איתי לפני ואחרי. מי שבא למשחקים לא יכול לפספס את אמא שלי". המשפחה שיחקה ומשחקת תפקיד חשוב בדרך שהיא עשתה, ועל זה לדבריה, היא מודה להם כל יום.
כאמור, נופר היא השחקנית כדורסל הוותיקה ביותר בליגת העל היום ועם זאת מצהירה "גם בגיל 34 אני אוהבת כדורסל כמו בשנה הראשונה שלי". עבורה זוהי זכות להיות שם בשביל השחקניות הצעירות, היא מתרגשת כשהיא רואה מה הן מוכנות לעשות וכמה הן משקיעות בשביל להפוך את החלום למציאות בכל יום מחדש. בשנים האחרונות היא הקפטנית בקבוצות בהן היא משחקת, המנהיגה על המגרש ומחוצה לו ועבורה זאת רק עוד הזדמנות ללמוד, לגדול ולהתפתח "בכל שנה אני לומדת איך להיות חברה טובה יותר לקבוצה, וקפטנית יותר טובה".
התכונה שהיא הכי מעריכה אצל אנשים היא טוב לב ולא סתם, אצל נופר רואים שהטוב לב הוא כוכב הצפון, הוא האני-מאמינה שלה והוא דרך חיים. היא לא סובלת אבוקדו, ולאי בודד היא הייתה לוקחת איתה את הפרטנר שלה ומשהו לאכול "כי אני ממש אוהבת אוכל", ואם אפשר שזה יהיה פיצה, או שניצל בחלה עם כל הטוב שיש לעולם להציע, אז היא באמת תהיה מסודרת. מי שהיא מדברת איתה הכי הרבה זאת אמא שלה, שהיא כאמור האוהדת הכי שרופה שלה. היום יום שלה עמוס מאוד - תמיד על פול-פאוור - טיפולים, כדורסל, חברים, משפחה, אין רגע דל וכל יום הוא שונה בתכלית מקודמו "גם ביום של משחק" היא מודה.
כשהיא נשאלת מה לדעתה התכונות שספורטאית צריכה כדי להפוך להיות ספורטאית מצטיינת היא עונה ישר "לא משנה כמה כישרון יש לך, עבודה קשה תמיד משתלמת" ומוסיפה למען הסר ספק "בשביל להיות ספורטאית את צריכה שיהיה לך אופי חזק - זה לא קל". היא מרשה לעצמה רגע להציץ אחורה על רגעים קשים לאורך הקריירה ולהודות גם עליהם "עכשיו שאני מסתכלת אחורה, אני אומרת, אני עדיין פה, משחקת, ובזכות אותם רגעים אני טובה יותר ולא רק ברמת המשחק, אלא ברמה הכללית שלי כאישה".
כדורסל בשבילה הוא אהבה גדולה, החל מהמשחקים, דרך האימונים והמפגשים שהוא מאפשר לה עם נשים ואנשים "אני אוהבת אנשים" היא מודה, "כל שנה אני פוגשת שחקנית אחת חדשה לפחות". הליגה היום שונה לדבריה ממה שהיה פעם, "בגיל 20-21 הייתי שחקנית תשיעית-עשירית בקבוצה שלי" היום קבוצות סוגרות שתי שחקניות ישראליות בוגרות וזהו "לא חושבים על לעבות את הקבוצה" וזה חבל לה.
בכאב היא משתפת על המצבים האבסורדים שזה יוצר כאשר אחת הישראליות הבכירות נפצעת והקבוצה נשארת בלי אופציה ראויה על הספסל בגלל שהסגל כל כך קצר. גם כמות הקהל ההולכת ופוחתת היא משהו שלדבריה מבדיל את הליגה היום מהליגה שהייתה פה פעם "כשאני שיחקתי בהתחלה היו מגיעים הרבה אנשים לראות משחקים". היא לא יודעת מה הסיבות לכך, אבל בטוחה שזה נושא שחייבים לטפל בו.
אחד השינויים שחלו בענף לדעתה, היה חילוף דורות מאוד קיצוני לפני מספר שנים שהשאיר אחריו וואקום גדול "פרשו בבת אחת שבע-שמונה שחקניות נבחרת וזה יצר חור מאוד גדול בעיניי".
בניגוד לדעה הפופולארית בתקופה האחרונה, נופר לא מסכימה עם הטענה שהליגה היא ליגה של זרות "בסופו של יום, זרות לבד לא יכולות לקחת אליפות" היא אומרת בצורה שלא משתמעת לשתי פנים, ומאוד מאפיינת את האישה שהיא ואת השחקנית שהיא - חזקה, נחושה, ולא מתקרבנת, שרואה את הטוב ודוהרת לעברו.
באותו נושא נופר מעלה סוגיה נוספת שטרם עלתה פה כשהיא אומרת "לא לכל הישראליות יש את הסבלנות לחכות להזדמנות ולזמן שלהן והן יורדות ללאומית כדי לשחק" בעוד היא מודה שהיא מבינה את הרצון לשחק, היא גם זוכרת את ימיה כשחקנית צעירה, את הדרך שעשתה ואת מה שהייתה צריכה לעבור עד שקיבלה את המושכות לידיים "לי לקח זמן להגיע לאן שהגעתי ואני מאוד גאה בדרך שלי. להגיד לך שהיה קל? בכלל לא!" היא מעידה על עצמה שהיא לא מסוג השחקניות שמדברים עליהן, והייתה צריכה לעבוד מאוד קשה ולהאזר בסבלנות עד שההזדמנות הגיעה. עם זאת היא מבינה שלעיניי השחקניות הצעירות "לא עומד אותו מוצר" שעמד לנגד עינייה וגרם לה להאזר בסבלנות, לעבוד קשה ולהשקיע עד שתגיע ההזדמנות.
נופר מתייחסת גם לחשיבות של המדיה החברתית והחשיפה שהיא מאפשרת "שחקניות יכולות להשמיע את הקול שלהן. זה דבר חשוב שלא היה פעם". היא מביאה לדוגמא את משחק ה-3X3 שתופס תאוצה בשנים האחרונות בנוף של הכדורסל העולמי, וגם בזירה המקומית כבר יש לו מקום של כבוד, הרבה בזכות הרשתות החברתיות "זה משהו שהוא מבורך בעיניי". על אותו משקל היא מציינת את העובדה כי ישראל תארח בקיץ את היורובאסקט "זה מדהים! ומדברים על זה". כהרגלה היא יודעת למצוא את נקודת האור ואת הטוב בכל דבר, גם כאן, לטענתה, הבאז סביב האירוח של הטורניר הוא נקודת אור גם כשהענף אולי לא בשיא פריחתו "לפחות יש משהו חיובי, כי זה אירוע שיכל גם להיעלם". היא מקבילה את שיפור מצב כדורסל הנשים לטיפולי הפנים שבהם היא מתמחה "מישהו שמגיע אליי עם אקנה צריך להבין שזה לא משהו שיקרה היום או מחר, וזה גם לא יפתר רק בעזרת סבון פנים", גם המצב של הענף לא ישתנה רק על בסיס העובדה שהנבחרת תארח את הטורניר האירופי, ברור גם לה שדרוש פה תהליך, שיש לגשת למצב בכמה חזיתות במקביל ולראות את ההתקדמות משנה לשנה "צריך כמה דברים, צריך למצוא כמה פתרונות, וצריך שכולם ירצו שהמצב ישתפר".
הרגע המרגש ביותר בקריירה שלה הוא האליפות שזכתה בה עם רמלה בשנה שעברה "זאת הייתה האליפות הראשונה שלי, Sweet 16 קראתי לזה. קשה לי להסביר כמה חיכיתי לזה". היא כאמור השחקנית הכי וותיקה בליגה, היא אחת האהובות בה על ידי שחקניות אחרות, וקריירה שלמה היא בחרה תמיד להיות במקומות בהם היא יכלה להשפיע, התוצאה לפעמים הייתה לוותר על האופציה לקחת חלק בקבוצה שנלחמת על תארים ולהיות שחקנית משנית, ולבחור בקבוצות בהן תוכל באמת לתת את מה שיש לה, כי אחרי הכל היא עושה את מה שהיא הכי אוהבת "רציתי לקחת אליפות ולדעת שאני חלק משמעותי". השנים האלה, היא מודה, הפכו את האליפות הזו בשנה שעברה להרבה יותר מתוקה - זה חלק מהמסע שלה, ממי שהיא ומה שהיא היום, "הכדורסל והסיטואציות בחיים דוחפים אותך לפעמים להיות מי שהיא שאת לא" אבל במקרה של נופר היא לא ויתרה על האני-מאמינה שלה וזאת אחת הסיבות המרכזיות לכך שהיא זכתה לא רק לקחת אליפות, אלא גם להיות הקפטנית שמובילה את הקבוצה ומניפה את הצלחת.
לילדה שרוצה להיות נופר שלום הבאה היא אומרת "אם יש לך חלום - תלכי על זה, תעבדי קשה ותישארי נאמנה לעצמך, גם אם זה לוקח זמן - אין משהו שאת לא יכולה להשיג", וזה כל כך אופייני לכדורסלנית שהיא, לאישה שהיא, ולמה שהיא מביאה לעולם. הלוואי ועוד המון ילדות יזכו ללמוד ממנה, ולהידבק אפילו בקמצוץ מהלך הרוח של הספורטאית שהיא. מאותו מקום בדיוק היא מאחלת לכדורסל הנשים "שיהיה קודם כל טוב יותר לעצמו. שיהיה במקום שבו הוא אמור להיות" והיא לא מדברת רק על השחקניות, אלא על המערכת כולה "יש פה כישרון, יש פה שחקניות טובות, של עבודה קשה, אין סיבה שלא נחזור לאיפה שהענף היה פעם ואפילו יותר מזה".
Comments