top of page

הכירו את ויקה רודובסקי סבין - שחקנית עבר , כדורסל -WSP

היא אמנם הייתה המחנכת הנערצת של נועה, אבל ויקה היא דמות שאם הייתה מגיעה לארץ היום, כנראה שהרבה מאוד ילדות היו גדלות בשאיפה להיות כמוהה, לא רק נועה. אז מי זאת ויקה סבין רודובסקי?


המילה האהובה עליה בעולם היא 'כדורסל', והמילה השנואה עליה ביותר היא 'להפסיד' (ואנחנו רק יכולות לתאר מה קורה כשהשתיים מתחברות). אם תשאלו אותה, לעזור לילד או ילדה שקשה להם זה הדבר שהכי מדליק אותה היום (אפילו יותר מכדורסל, אבל אל תגלו). מלחמות וריבים עושים לה רע (בעיקר עם כל מה שקורה היום באוקראינה - שם עוד יש לה משפחה), הצליל האהוב עליה הוא 'יש' והשנוא עליה הוא הטילים בדרום. אם היא לא הייתה שחקנית כדורסל כנראה שהייתה כדורגלנית (למרות שהיא התחילה בכלל בתור מחליקה אומנותית על הקרח), והיא ובעלה נוסעים בכל העולם אחרי קבוצות הכדורגל האהובות עליהם. שנמשיך…?


ויקה היא דמות מאוד ייחודית בנוף הספורטיבי שלנו. היא הגיעה לארץ בגיל 26, אחרי קריירה מפוארת בברית המועצות, ושניה לפני שהצטרפה לסגל ברית המועצות לאולימפיאדת ברצלונה 1992, ועד גיל 26 היא לא ידעה מילה בעברית. "הייתי ברוסיה בתקופת מסך הברזל וחוץ מלתחרויות לא יכולנו לצאת מהמדינה" כשפתאום פתחו את המסך היא עלתה עם משפחתה לארץ, אחרי שאבא שלה הודיע שיש שתי אופציות: להישאר או לעלות לארץ ישראל. "הייתי אז אחרי שלקחנו את אליפות ברית המועצות עם דינמו קייב, בגמר ניצחנו את צסק"א מוסקבה. והגעתי לכאן והבנתי שגם כאן יש כדורסל, אז במקום ללכת ללמד, התחלתי לשחק". היא שיחקה בקבוצות שונות בארץ, נבחרת ישראל, עד סביבות גיל 40 ואז קיבלה את ההצעה להתחיל ללמד ואפילו לחנך "שם פגשתי את נועה זליבנסקי ומשם הכל הסטוריה" היא אומרת חצי בצחוק, חצי ברצינות.


בתור שחקנית עבר, לויקה קשה לראות את המצב של ליגת הנשים שנמשכת רק ארבעה - ארבעה וחצי חודשים. היא מספרת שבזמנה הדברים נראו אחרת: התחילו להתאמן באוגוסט, לשחק בספטמבר, ובמאי כשהליגה נגמרה השחקניות קיבלו שבועיים - שלושה מנוחה וישר התחילו אימוני נבחרת. " אני לא מבינה איך אפשר להיות שחקנית מקצוענית כשאת פעילה רק ארבעה חודשים בשנה" היא אומרת.


שלא כמו היום, ששחקניות מחליפות קבוצה בכל עונה, היא שיחקה שבע עונות רצופות ברמלה, ויקה מספרת על ימים שבהם האולם היה מלא, האוהדים היו באים ליאמונים, ונוסעים איתן למשחקי חוץ, הייתה תחושה אחרת סביב הספורט. לדעתה זה קשור לתחושת שייכות, לזה שהיו שחקניות שהיו מזוהות עם המועדון "אני מתאזרחת, לא נולדתי פה ואת הכדורסל שלי לא למדתי פה, אבל בעצם זה שנשארתי במועדון שבע עונות רצופות, הייתי שם כמו שחקנית בית. זאת לא הייתי רק אני, הייתה ענת דרייגור בחולון, ואלומה גורן ברמת השרון, היום אין דבר כזה כבר". היא מאמינה בשחקניות הישראליות, וחושבת שהעתיד נמצא בטיפוח שלהן: "אני הייתי עושה ליגה של ישראליות בסיום הליגה הסדירה, עושה דראפט, בונה קבוצות ותקציבים שמתאימים לליגה מקומית. זה יעלה פה את הרמה ויעשה טוב לכולן".


מה הדבר שאת הכי אוהבת בכדורסל?

"לקלוע שלשות". בתור אחת הקלעיות (אם לא ה-קלעית) שהיו פה, היא מודה שאין דבר שהיא אוהבת יותר. ומוסיפה "חבל לי שבזמני לא היה את הסטריטבול 3X3, זה מאוד מתאים למשחק שלי" והיא מוסיפה חצי בצחוק "גם לא צריך לחזור להגנה!". היא נזכרת במשחק שיא של 12 שלשות שהיה לה ובימים שהייתה מלכת השלשות של היורוליג. כל זה כשחקנית שהתחילה את הקריירה עוד לפני שהיה דבר כזה שלשה "אני הייתי צריכה לשנות את הזריקה שלי כשהוסיפו את השלשות למשחק, כדי שאוכל לקלוע".


כמה מההצלחה תלויה בעבודה קשה וכמה בכישרון?

"אצלי זאת עבודה קשה" היא מודה, "יש שחקניות שאצלן זה כישרון, אצלי אין הרבה כישרון". היא מספרת על הימים בברית המועצות שהייתה נשארת אחרי כל אימון לזרוק, כדי שגם אם יעירו אותה באמצע הלילה היא תוכל לשחרר את הידית ולקלוע תשע מעשר זריקות, אחרת זה פשוט לא זה.


איך היה נראה סדר היום שלך בתור כדורסלנית בברית המועצות?

אמנם מדובר על תקופה אחרת לגמרי, אבל מקצוענות היא מקצוענות. בצניעות שלה היא חולקת את סדר היום האינטנסיבי, בלי להתלונן, עם המון אהבה למשחק והבנה שאם אין לה גובה להציע, היא חייבת ללטש משהו אחר ולהביא יהלום כלשהו למגרש: "הייתי נוסעת לאימון בוקר, אחרי זה ללמוד, הולכת לאכול באוניברסיטה, לומדת בספריה והולכת לאימון ערב של שעתיים. אחריו בדרך כלל הייתי נשארת לזרוק כמה שרק יכולתי" כנראה שזה מה שקורה כשמשמעת עצמית ואהבה אמיתית למשחק נפגשות… "כדורסל זה בעצם החיים שלי". אפילו שהיום המקצוע שלה שונה, החיים עדיין סובבים סביב המשחק שהוא גם האהבה שלה "את רואה אותי במגרשים, מתי שאני רק יכולה, אני אוהבת את זה" היא אומרת בפשטות "זה כמו סם שאני לא יכולה בלעדיו".


באיזה הישג את הכי גאה בקריירה?

זאת שאלה לא פשוטה לשחקנית כל כך עטורת תארים, אבל נראה שהרשימה של ויקה מוכנה מראש:

  1. אליפות ברית המועצות עם דינמו קייב.

  2. אליפות ראשונה עם רמלה שקטעה את השושלת של אליצור חולון בזמנו.

  3. עליית ליגה וזכייה בגביע האיגוד עם אשדוד שעד אז מעולם לא שיחקה בליגת העל. הזכייה בדאבל הזה סימנה עבורה המון לייצג את העיר שבה היא גרה.


מה היית מאחלת לעצמך לפני שלושים שנה?

"לפני 31 שנים עליתי לארץ. בתור מישהי שלא ידעה עד גיל 26 שבעברית כותבים משמאל לימין. הייתי מאחלת לעצמי שעוד 30 שנים, לא רק שאדע את השפה, אלא שיהיו לי כל התלמידים המדהימים שיש לי היום ושיש לי את הזכות להשפיע ולעזור ללמד אותם". היא מודה, שאם היו אומרים לה אז שזה מה שיהיה, היא לא הייתה מאמינה. כשהגיעה לארץ, היא נכנסה מיד לאולפן ולמדה עברית רק בשביל לגלות שבכדורסל הישראלי מדברים בכלל אנגלית (בגלל הזרות), והייתה צריכה מהר ללמוד עוד שפה כדי לתקשר עם הבנות לקבוצה.


כשהיא נשאלת האם היא גאה בקריירה שלה, נראה שיש תחושת החמצה אחת שקצת מרחפת מעליה, אבל לשמחתנו לא מאיבה על הקריירה המדהימה והמפוארת של ויקה, "לפני שעלינו לארץ הייתי בסגל הרחב של נבחרת ברית המועצות. ב-91' עליתי לארץ וב-92' אותה נבחרת זכתה במדליית זהב באולימפיאדת ברצלונה". היא מודה שאין לדעת אם הייתה נכללת באותו סגל בסופו של דבר "אני מאמינה שכן", אבל נראה שזה סימן שאלה שעוד מרחף מעליה לפעמים. יחד עם זאת, גם כאן ויקה יודעת למצוא את הטוב ולהודות ש"מצד שני, אם הייתי משחקת אז לא הייתי זוכה לשחק בנבחרת ישראל ולשיר את 'התקוה'".


איזה טיפ היית נותנת לילדה שרוצה להיות כמוך?

עבור ויקה הנוסחה פשוטה: "תעשי 100% מאמץ ומה שיוצא אני מרוצה". המוטו הזה הביא אותה למקום שבו היא נמצאת היום, כשהיא עדיין משחקת כדורסל בצורה תחרותית, לוקחת את אליפויות העולם לוותיקות ולא מפסיקה לתת את ה-100% שלה, על המגרש ומחוצה לו.


גם כשהיא נשאלת מה הוא החלום הכי גדול שלה, זה פשוט: "להמשיך לשחק כדורסל, ולהיות סבתא", ולנו רק נשאר לאחל שיהיו עוד נשים, ספורטאיות, ומחנכות כמו ויקה שיובילו את הדורות הבאים לתת את ה100% שלהן ולהוביל תמיד קדימה.




Comments

Rated 0 out of 5 stars.
No ratings yet

Add a rating
WSP פודקאסט
bottom of page