אלה סעדה עשתה השנה שינוי כשחתמה בקבוצת AO Lamia היוונית אחרי שנתיים במדי מכבי חיפה. סעדה, במקור מקיבוץ כפר מסריק בצפון, חזרה הביתה לפני שנתיים אחרי כמעט שש שנים בארצות הברית, שם עשתה קריירה מרשימה בליגת המכללות ו"על הדרך" עשתה תואר ראשון ושני. היא שמחה סופסוף לחזור הביתה והיה נראה שמצאה בחיפה בית חם "היה לי ממש טוב בחיפה שנה שעברה, למרות המלחמה וכל מה שקורה בצפון, אני אוהבת את המועדון והייתי שמחה להישאר שם עוד", הקרבה הגיאוגרפית לבית בקיבוץ, למשפחה ולחברים גם עשתה לה טוב ובכל זאת, היא החליטה לפרוש כנפיים השנה שוב.
אז מה באמת גורם לשחקנית לארוז שוב מזוודות, רגע אחרי שנחתה? התשובה שקיבלתי מאלה לא הייתה קשורה למלחמה וגם לא לנסיון לשידרוג ברמה או בתנאים "חיפה זה מועדון מאוד מקצועי. הייתה לנו את כל המעטפת, אימוני בוקר, ערב, חדר כושר ובאמת כל מה שצריך. באמת שהייתי שמחה להישאר שם" היא מודה. אז מה כן? במקרה של אלה זאת הזוגיות. "האמת היא שחבר שלי הוא שחקן כדורסל ואחרי שנה של קשר בשלט רחוק רצינו למצוא מקום שנוכל לשחק בו ביחד, ככה התגלגלנו לכאן" היא מספרת. בינתיים עושה רושם שהביחד עושה להם טוב ומפצה על המרחק מהבית. "זאת עיירה קטנה, מזהים אותנו ברחוב כשאנחנו מסתובבים, מפרגנים, מעודדים, זה כיף". שניהם משחקים בקבוצה המקומית, הוא בכדורסל והיא בכדורעף שניהם פורחים על המגרש ומחוצה לו והביחד מחזק את הכל.
ועם כל האהבה, להיות רחוקה מהבית בתקופה כזו זה לא פשוט, היא משתפת. קיבוץ כפר מסריק, שם גדלה אלה ושם חיים ההורים שלה, נמצא באיזור שחוטף לא מעט טילים. אבא שלה, ניסים, בדיוק השתחרר אחרי שעשה מילואים תקופה ארוכה "אני הכי גאה בו בעולם" היא אומרת, אבל מודה שהדאגה מרגישה קשה יותר מרחוק. "כשאת שם (בארץ), אז יש אזעקה, יש רגע של אדרנלין, רצים לממ"ד… אבל גם רואים מיד שהכל בסדר כי נמצאים שם" היא מסבירה, פה, אני מרגישה שאני לא יודעת מה קורה וזה מלחיץ לפעמים". רק לפני חודש נהרג סיוון שדה מהקיבוץ שלה מפגיעת טיל כשעבד בשדות החקלאים של הקיבוץ "אמא שלי בדיוק הייתה אצלי, זה היה ממש קשה, בעיקר בגלל שאבא שלו הוא חבר שעבד איתה ביחד" היא מספרת. "היה שבוע כבד, גם בגלל האירוע הזה וגם היו עוד נפילות (טילים) בקיבוץ, היה קשה להמשיך כרגיל" היא מודה. אלה מספרת שאת הלוויה היא ואמא שלה ראו בשידור חי והיה לה חשוב דווקא לא להתנתק ולא לברוח ממה שקורה בבית אל המציאות הכל-כך שונה שבה היא חיה, אלא דווקא להרגיש חלק, להרגיש קרובה כמה שאפשר לבית.
עם כל הקושי והמורכבות שבתקופה, נראה שאלה מצליחה למצוא את הדברים הטובים להתרכז בהם. היא מרוצה מהקבוצה, מהעיירה ומהייחס שהיא מקבלת. את העונה הקבוצה שלה פתחה עם חמש שחקניות זרות, בינהן אחת ישראלית (אלה) ואחת איראנית (שעזבה את הקבוצה לא מזמן). בתקופה שהיא גם ככה מתוחה אלה מודה שהיו לה חששות מהמפגש "בהתחלה זה היה קצת מלחיץ, לא ידעתי מה יהיה ומה הדעות שלה" היא משתפת, "אבל היא הייתה ממש נחמדה, והרגשתי שהיא כן מחפשת להתקרב ודווקא כן רוצה את הקשר" מה שהרגיע אותה. "לא דיברנו על פוליטיקה או על המלחמה בכלל. ביקשו מאיתנו להתראיין לטלויזיה פעם אחת והיא ביקשה מראש לא לדבר על הנושא, כיבדתי את זה. בסופו של דבר שתינו לא באנו לפה לדבר על פוליטיקה, באנו לשחק כדורעף ובזה התעסקנו".
גם אם ביום יום סעדה משתדלת להתעסק בכדורעף ולא בפוליטיקה, בלב, היא לא מפסיקה לקוות "שכולם (בארץ) יוכלו לחזור לחיים כמה שיותר נורמליים, למרות שנורמלי כנראה זה כבר לא יהיה" היא מוסיפה בצער. החדשות מהארץ לפעמים מכבידות ולפעמים גורמות לה לצלול עמוק יותר אל תוך שיגרת האימונים והמשחקים האינטנסיבית, אסקפיזם מכורח הנסיבות. "אי אפשר באמת להתנתק" היא מודה. כשחקנית זרה, אלה מרגישה שחובת ההוכחה היא עליה ובינתיים נראה שזה עושה לה טוב. היא מקפידה להישאר מחוברת ומעודכנת בנעשה בארץ ובעיקר בסביבה הקרובה לה. היא מבינה שכרגע הזוגיות והכדורעף זימנו לה חוויה יוונית ייחודית. נכון, היא אולי הייתה שמחה להיות עכשיו בארץ, אבל היא יודעת, השנה הזו היא הזדמנות בשבילה להתפתח, אישית ומקצועית ואת ההזדמנות היא לוקחת בשתי ידיים.
אלופה
עוד הוכחה שספורט מחבר בין אנשים