איך הרמת משקולות עזרה לי להחלים מהפרעת אכילה

הייתי מתאמנת כדי לשרוף. השעון החכם הזה שכולנו מכירות ששמים על היד, היה קובע לי מתי סיימתי את כמות הצעדים היומית שלי ואני יכולה לשבת על הספה. סיימתי את האימון לא כשהוא נגמר, סיימתי אותו כשהשעון הראה לי ששרפתי מספיק. מספיק, אבל שום דבר אף פעם לא מספיק. נשמע הזוי לא? לתת למספרים שלמדתי שממילא לא מדויקים לקבוע בשבילי איך לחיות. כשיש לך הפרעת אכילה הבדידות עוטפת אותך והפרעת האכילה שלך היא כל מה שיש לך. אסור לך להפגש עם חברה שלך כי את צריכה להתאמן ולאכול את האוכל הספציפי שלך בבית. אסור לך לצאת למסיבה כי את חושבת שאם לא תשני מספיק את תשמיני. אסור לך ללכת לראות סרט. בזבוז זמן, הרי בזמן הזה יכולת לעשות צעדים. המווח שלך מלא אמונות מגבילות ואיסורים שאת כפית על עצמך. וככה, בסוף היום את נשארת לבד, את והטקסים שלך. חברות שלך כבר מתייאשות ומפסיקות להזמין אותך, ההורים שלך לא מבינים למה את לועסת כל ביס 40 פעמים לפני שאת בולעת אותו ואת נשאבת פנימה לעולם שיצרת לעצמך.

אני נטע, מרימת משקולות אולימפיות בת 20. בערך מגיל 11 התמודדתי עם הפרעת אכילה מסוג מצמצם והפרעה כפייתית קומפולסיבית. הגעתי להרמת משקולות בתיכון דרך הקרוספיט, שם גיליתי שאני חזקה ונהנית להרים משקולות יותר מלרוץ. בענף הרמת משקולות אולימפיות המטרה היא להרים את המשקל הכי כבד מהרצפה אל מעל הראש בשתי תנועות, סנאץ וקלין אנד ג'רק. הענף דורש הרבה כוח שרירי וכוח מתפרץ מה שהתנגש עם הרצון שהיה לי במשך שנים, להיות הכי קטנה שאפשר.

אחרי תקופה ששילבתי בין עולם האירובי למשקולות המאמן שלי ואני החלטנו שאני עוברת להתמקד בהרמת משקולות בלבד. התרגשתי מהשינוי וציפיתי מאוד להתחיל ולראות לאיזה הישגים אני יכולה להגיע. לצערי, מהר מאוד הצורך לצמצם אכילה הכה בי בעוצמה חזקה יותר. עד שהתמסרתי לענף, מטרת האימונים שלי הייתה להוציא כמה שיותר אנרגיה מהגוף שלי. ופתאום האימונים שלי התמקדו באיכות טכנית, מהירות וכוח ולא בשריפת קלורית ומחשבות מוטעות שלא מגיע לי לאכול אכלו אותי מבפנים תרתי משמע.

בהתחלה המאמן שלי לא הבין מה קורה. למה פתאום ממפלצת כוח הפכתי לעייפה, איטית ולמה לעזעזאל הפנים שלי הולכות ומצטמקות. קונפליקט פנימי הציף אותי במשך תקופה ארוכה של אימונים כושלים. מצד אחד הרגשתי כל כך ברת מזל שהמאמן שלי לוקח אותי תחת חסותו וכותב לי תוכנית, הרגשתי שזו ההזדמנות שלי להיות ספורטאית מקצועית כמו שתמיד חלמתי, ומצד שני ניצבה הפרעת האכילה שלי. כהשגעתי באמת לקרשים מבחינת הביצועים חשבתי עם עצמי מה אני בעצם עושה והחלטתי שמספיק, אני לא מוכנה להמשיך להקדיש את כל הקיום שלי להפרעת האכילה הזאת. הרגשתי שהתשוקה שלי להיות חזקה גוברת על הרצון להיות עם אפס אחוז שומן. באותו הרגע התחולל אצלי בראש שינוי: עכשיו, אני לא מתאמנת בשביל שיהיה לי מותר לאכול, אני לא מתאמנת בשביל להיות הכי קטנה. שינויים לא מתחילים ביום או בהחלטה, בתקופה הזו בחיי הייתי אחרי הרבה שנים של טיפולים, המון שיחות ועבודה קשה שלי לשינוי הרגלים ואמונות.

היום, אני במקום שלם יותר עם עצמי, מתאמנת במטרה להיות הכי חזקה שאני יכולה להיות ובשביל עוד קילו על המוט ולא פחות קילו על המשקל. ההתמודדות שלי ממשיכה אך בעוצמות נמוכות בהרבה. השינוי התפיסתי שלי לגבי האוכל היה תהליך ארוך. הבנתי בדרך הקשה שאם אני לא אוכלת שום דבר לא יעזור, לא קפאין ולא מכות על הרגליים. אם אני לא אוכלת מספיק המוט לא יעלה. הוא יסתכל עליי בלעג מהרצפה. אחרי שנים מצאתי את הכוח להלחם בהפרעה בעזרת המשקולות. מצאתי לעצמי יעדים חדשים שקשורים בביצועים ולא בטקסי אכילה ונראות שממלאים אותי, נותנים מענה לצד הכפייתי שלי ונותנים לי תחושת משמעות.

האירוניה היא שדווקא כשהגעתי לספורט שהוא תחרותי, עם קטגוריות משקל, אימונים נוקשים ומסגרת ברורה מצאתי לעצמי פינה של שקט. האימונים בימים ושעות קבועות, התוכנית המסודרת והמטרה להתחזק בעזרת האוכל הרגיעו אותי. בהרמת משקולות אולימפית, בדומה לג׳ודו, מתחרים תחת קטגוריות משקל וגיל. למזלי, עד כה בקריירה שלי עדיין לא הייתי צריכה להוריד במשקל כדי להכנס לקטגוריה. אני מודה שהרעיון מפחיד אותי. לצמצם אכילה ולהתייבש מנוזלים יכול להחזיר אותי אחורה להרגשה הממכרת כשאת רואה את המספר של צד המשקל יורד.

היום, כשעולה בי הצורך לצמצם את האכילה אני מזכירה לעצמי שיש היום אימון ויותר חשוב לי להצליח אותו מאשר להיות קטנה יותר. ואצלי, זה מה שעושה את כל ההבדל. פעילות גופנית וספורט תחרותי בפרט מקושרים עם הפרעות אכילה. זה לא סוד שמתעמלות נדרשות לשמור על מבנה גוף רזה ולהתאמן שעות באולם. ואף אחת לא תתווכח עם המאמן שלה כשהוא מחליט על קטגוריית משקל שבכלל לא מתאימה לה. עולם הספורט התחרותי הוא עולם לא פשוט בכלל, בתור ספורטאיות הישגיות תוצאות והישגים הם הדברים החשובים לנו ביותר, מה שגורם לנו לעיתים לשכוח אותנו בתור הבן אדם שאנחנו בלי קשר להיותנו ספורטאיות.

למדתי בדרך הקשה שאם לא טוב לי בחיים האישיים, אם יש לי הפרעת אכילה, הביצועים, המוטיבציה ואיכות החיים שלי ירדו. האימונים לא מנותקים מהחיים שלנו הם חלק מהם. השינה שלך, הרגלי האכילה שלך, המחשבות שלך, כל אלה שכביכול לא קשורים לאימונים עצמם מאוד משפיעים עליהם והם חלק בלתי נפרד מהספורט.

הפרעות נפשיות נפוצות מאוד בקרב ספורטאיות. אם את מרגישה שמשהו ביחסים שלך עם האוכל והספורט לא בריא לך, אם את חווה עצבות ודכדוך לעיתים קרובות, אם לא טוב לך תפני לעזרה. הייתי מתחילה מרופא משפחה. באותה מידה זה יכול להיות המאמן שלך, אחד ההורים או חברה טובה, הם ידעו להפנות אותך לגורמים מקצועיים. לדאוג לעצמך שיהיה לך טוב זה לא מותרות, לא אגואיסטי ובהחלט לא סיבה לבושה. את לא תפגעי בביצועים, את תחזירי לעצמך את השליטה ותרוויחי את עצמך בחזרה.